מאירי על עירובין ס״א

1 ותירץ רב אדי שמשנתנו אנשי ואנשי תנן כלומר אלו מהלכין בזו ואלו מהלכין בזו ומשנתנו לא במודד אלא בנותן עירוב ובא ללמד שהמקום שנתן בו עירובו הרי הוא לגמרי כמקום שביתתו לידון בארבע אמות כמו שיתבאר ועל זו הוא אומר שמי שהיה בעיר גדולה ונתן עירובו בעיר קטנה הסמוכה לה בתוך תחומה או של קטנה בגדולה הרי עירובו כשביתתו והרי אותה העיר כלה אצלו כארבע אמות כאלו שבת בתוכה וחזר רבא והקשה לו והא תנן למודד שאמרו נותן לו אלפים אמה אפי׳ סוף מדתו הלה במערב כלה במערה כלומ׳ ואף כשתפרש משנה ראשונה בנותן עדיין יש לתמוה מה הוצרך ר׳ יהושע ללמדה שהרי במשנה אחרונה כתבוה בפי׳ למודד שאמרו נותן לו אלפים אמה אפי׳ סוף מדתו כלה במערה שהוא כחצי העיר ותירץ סוף העיר איצטריכא ליה דלא תנן שהרי לא הוזכר במשנה אחרונה כלתה מדתו בסוף העיר שתהא העיר נידונית כארבע אמות להשלים לו את השאר כך פירשוה קצת רבני צרפת. ויש מפרשים שזה שאמרו תרוייהו תננהו לא היו מקשים על ר׳ יהושע מה הוצרך לכך אלא על רב אדי בר אבין למה תמה עליו וכשתירץ על משנתנו שבנותן היא אמורה הקשו לו והלא אף במודד שינו כן דתנן למודד שאמרו וכו׳ והם גורסי׳ סוף העיר לא תנן כלומר ועל סוף העיר הוא שתמה עליו לא על חצי העיר:

2 עיר היושבת על שפת הנחל אם יש לפניה רקה ארבע אמות מודדין לה משפת הנחל ואעפ״י שברקה דעלמא לא הצריכו לה אלא ארבעה טפחים כבר אמרו הכא בעיתא תשמישתיה ואם לא עשו לפניה רקה אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן ודבר זה גאוני הראשונים פרשו בפתח בתיהם האמור כאן חומת העיר ופרשו בנחל זה שהוא יבש ברוב הזמנים משתמשין בו ואינו מתמלא אלא ברבוי גשמים וכיון שמשתמשין בו הרי הוא מכלל העיר למוד אלפים אמה משפת הנחל השניה ומכל מקום אין תשמישו מצוי אלא על ידי רקה רחבה ארבעה לפניה ושיעמדו עליה וישתמשו בנחל וכשאין שם רקה אין הנחל מכלל העיר ואין מודדין אלא מפתח בתיהם ר״ל מקיר החומה וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ ואף גדולי המחברי׳ נסכמו בה וענין הדברים בשהרקה תוך שבעי׳ אמה ושירים וחכמי האחרונים משיבים עליהם היאך נחל זה נחשב מכלל העיר והרי אינו ראוי לדירה וכבר ביארנו שאין מעברין עם העיר אלא מקום הראוי לדירה ומתוך כך נראה כמו שפירשו גדולי הרבנים שהעיר קרובה לנחל ובימות הגשמים הוא מתמלא ושוטף כל העיר ואין דירת העיר קבועה והרי הם כיושבי צריפים שמעותדים לצאת ממקומם ואין מודדין להם אף מקיר העיר שאין זה כעיר אלא לכל אחד מפתח ביתו הא על ידי רקה העשויה להגין להם נעשית עיר למוד משפת הנחל ר״ל מחומת העיר אלא שהם פירשו בארבע אמות האמורות ברקה זו לענין הגובה ואין זה כלום שלענין הגובה אין כאן שיעור קצוב אלא תלוי בגדלו או קטנו של נחל שאם דרכו לעלות הרבה אף היא צריכה להיות גבוהה בכדי להציל העיר משטיפתה ואם אין דרכה לעלות דיה בגובהה ג׳ טפחים. ועוד השיבו בה חכמי האחרונים ממה ששאלו מאי שנא משאר רקי דעלמא דסגי לן בארבעה טפחי׳ ובשאר רקות ודאי לא בגובה נאמר כן שלא מצינו שיעור ארבעה בגובה בשום מקום אלא פירושו רחב ארבעה שהוא שיעור מקום בגובה שלשה אף זו רחבה ארבע אמות כדי להרחיק שטף המים מקיר העיר ארבע אמות ולענין הגובה מיהא אין שיעורו קצוב אלא לפי ענין הנחל נקרא עד מקום שדרך הנחל לעלות שם מחמת ירידת גשמים בגשמים היורדים כדרך הרגיל ברביעה:

3 הזכירו בסוגיא זו על ר׳ שהתיר שיהו בני גדר יורדין לחמתן ולא התיר בני חמתן שיעלו לגדר והיו סבורים לסייע ממנה לדין רקה שהזכרנו שהרי מכיון שאין ביניהם אלא אלפים אמה למה נאסרו אלו יותר מאלו אלא שבני גדר עשו רקה ומדדו ממנה ונמצא חמתן מובלע כלו בתוך התחום ובני חמתן לא עשו רקה והוצרכו למדוד כל אחד מפתח ביתו או לקיר חומתם למר כדאית ליה והיתה מדתם כלה בתחלת העיר של גדר או באמצעה וגזר להם כך שלא יבאו לידי מכשול ונדחית לומר שלא מצד אסור היה אלא שהתקין להם כך מצד שבני גדר מרובים ועזי פנים ובעלי מריבה וכשהיו בני חמתן באים אצלם היו מריבים ולא אמרו התיר אלא התקין לתועלת מדיני שלא יכניסו עצמם במחלקת לבא לעירם וזה שלא התקין להם כן אלא בשבת הוא מצד שהשכרות מצויה אבל לא התקין לבני גדר שלא לבא לחמתן שמתוך שהם בארץ לא להם כלבא בלא מאתיה לא נבח ואף בני חמתן לא חשש שיריבום דרך נקמה שמתוך תקפם היו בני חמתן יראים אף בשלהם. ופרשו עוד בה שעיר גדולה ועיר קטנה היתה שגדר עיר גדולה ואלו היו בני חמתן עולין לה היתה מדתם כלה באמצע העיר והתקין להם שלא יבאו לידי מכשול וחמתן היתה עיר קטנה וכשהיו בני גדר יורדין בה היתה מדתם כלה בסוף העיר ונמצאו רשאין להלך בכלה וכן פירשו עוד בה שעיר העשויה כקשת והיו בין שני ראשיה יתר מארבעת אלפים ונמצאת מודד לבני הקשת וחמתן היתה עיר קטנה והגע עצמך שהיא אלף אמה ומחומת גדר ליתר של חמתן אלף אמה הרי בני גדר יורדין לחמתן ונמצאת מדתם כלה בסוף חמתן ומתוך כך אין חמתן עולה להן אלא בארבע אמות אבל היושבים בקשת חמתן ונמצאת מדתם כלה בכניסת עיר של גדר ואין יכולין ליכנס ומתוך שאין בני הקשת יכולין ליכנס גזר כן אף על בני היתר וראשי הקשת ולא מן הדין אלא שבקעה מצא וגדר בה גדר. וחכמי האחרוני׳ חדשו בה פי׳ אחר כדי להעמיד מה שכתבו למעלה שכל שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים אפי׳ היו בין שני ראשיה ארבעת אלפים או יותר הולך מקשר מקשת ליתר ואינו עולה לו במדה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון שכתבנו שם ואין צריך להאריך:

4 המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר. אנשי עיר גדולה וכו׳. פי׳ הדבר ידוע שכל השובת יש לו ארבע אמות למקום שביתתו שנ׳ שבו איש תחתיו ר״ל בתחתיו שזהו שיעור גופו והוא ארבע אמות ואם שבת במקום מסויים כגון תל גבוה עשרה או חריץ עמוק עשרה או קרפף ודיר וסהר או עיר אפי׳ גדולה כאנטוכיא הכל נחשב כארבע אמות למוד חוצה להן אלפים אמה לכל רוח כרוחב מקום השביתה אם מעט ואם הרבה ובזו לא נחלק שום אדם אבל בנותן עירוב נחלקו אם מקום עירובו כמקום שביתתו לידון כלו כארבע אמות ואפי׳ לא היתה שם דירה הואיל וראויה לכך וכל שכן בעיר מיושבת. ולדעת ר׳ עקיבא אף בעיר מיושבת הואיל ולא שבת בתוכה אעפ״י שנתן עירובו בה אין מקום נתינת עירוב כמקום שביתה ואין לו אלא אלפים ממקום עירובו והעיר נכנסת במדה ומשנה זו פרשוה בגמרא לדעת פסק במודד ומשנתנו חסרה וצריך להשלימה והוא שאמרו אנשי עיר גדולה מהלכין את הקטנה כארבע אמות הואיל ואותה העיר כלה בתוך תחום של גדולה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין כל העיר הגדולה אחר שכלתה מדת הקטנה באמצע הגדולה במה דברים אמורים במודד שכל שכלתה העיר באלפים אמה שלו אינה נחשבת לו אלא לארבע אמות הואיל ועיקר העיר מובלע בשיעור זה אעפ״י שלא נבלע ורבועה אבל בנותן אלו מהלכין בזו ואלו מהלכין בזו כיצד היה בגדולה ונתן עירובו בקטנה או היה בקטנה ונתן עירובו בגדולה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה שמקום נתינת עירובו כמקום שביתתו שלא ליחשב אלא כארבע אמות.

5 ר׳ עקיבא אומר אין לו אלא אלפים ממקום עירובו שנתינתו בעיר כנתינתו בשדה. אמ׳ להם ר׳ עקיבא אי אתם מודים לי שהנותן עירובו במערה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ואמרו לו אימתי בזמן שאין בה דיורין ופירשו בגמרא שאינה ראויה לדירה כגון שנפלו קצת מחיצותיה ואדם מתירא ללון בתוכה אבל היתה ראויה לדירה אעפ״י שאין שם דירה כלה כארבע אמות להלך חוצה לה אלפים ונמצא תוכה קל מגבה שהרי תוכה ראויה לדירה מה שאין כן בגבה למודד שאמרו וכו׳ כלומר אעפ״י שנחלקו חכמים בנתינת עירוב בעיר לדונה כארבע אמות מודים הם ביוצא ממקום שביתתו וכלתה מדתו באמצע מערה הראויה לדירה או באמצע העיר או בחצי חצר או בחצי בית שאינו רשאי ליכנס מסוף מדתו ולהלן כלום והלכה כחכמים. ונמצאת למד שהשובת בעיר רחבה הואיל ומכל מקום בתיה ראויים לדירה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה. והענין כשבתי העיר בשבעים אמה מזה לזה או כשמוקפת חומה והוא הדין שמטלטל בתוכה במוקפת חומה ואפי׳ גדולה כמה וכן הדין בנותן עירוב ואין צריך לומר בששבת וכדעת ר׳ אלעזר שאמרה כן בגמרא. ומכל מקום גדולי המפרשי׳ פוסקי׳ כשמואל שאמר בגמרא שאף חכמים לא נחלקו על ר׳ עקיבא אלא בנותן עירובו במקום מיושב ומשנתנו כשיש בה דיורין והדברים נראין כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי המחברים הא מכל מקום נתן עירובו במקום שאין ראוי לדירה אעפ״י שהוא מקום מסוים עד שאלו שבת שם נותנין לו את כלו וחוצה לו אלפים אמה בנתינת עירוב מיהא אין לו אלא אלפים ממקום עירובו ומעתה נתן עירובו בתל גבוה עשרה והוא מארבע אמות עד אלפים או בנקע עמוק עשרה והוא מארבע אמות עד אלפים או בקרפף שלא הוקף לדירה אעפ״י שאינו יתר מסאתים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ונמצא שהאומר שביתתי במקום פלוני על צד שהוא מועיל כגון שהוא עני ובמקום מסויים על הדרך שביארנוהו בפרק רביעי שמקילין לו יותר מנתינת עירוב שהאומר שביתתי במקום פלוני הוא כששובת שם ממש לדעת ר׳ יהודה שהלכה כמותו שסובר עיקר עירוב ברגל אלימא מלתיה שאף באומר שביתתי שם הרי הוא כאלו רגלו לשם הא לר׳ מאיר שסובר עיקר עירוב בפת רגל שאינו שם אינו קרוי שובת. וכן פרשוה גדולי הדור והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי ר׳ יעקב בשם ר׳ אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מהנותן עירובו בקרפף קונה שביתה בקרפף מהלך את כלה וחוצה לה אלפים נותן עירובו בקרפף אין לו אלא אלפים ממקום עירובו ר׳ זעירא בעי אמ׳ תקנה לי שביתה אמ׳ ר׳ חנינא מחלקת ר׳ מאיר ור׳ יהודה ר׳ מאיר אומר עיקר עירוב בככר הרי זה כנותן את עירובו בקרפף ואין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה לר׳ יהודה עיקר עירוב ברגליו ואומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה וכבר ביארנו שהלכה כר׳ יהודה:

6 וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

7 פרק ששי בעזר הצור.

8 הדר עם הנכרי וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השני שבמסכתא אמנם קצתו הוא לבאר בעניני עירובי חצרות ושתופי מבואות ואיזה מבני אדם אוסר על בני המבוי או החצר ועל איזה צד וענין שכירות מקום מן האוסר עליהם או בטול רשות וזה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשמנה חלקים. הראשון ללמד שהעכו״ם אוסר ושאינו ניתר אלא בשכירות מקומו ולבאר מי הוא בכלל עכו״ם לענין זה וענין שכירות זה ושישראל ששכח ולא עירב אוסר אלא שדיו בבטול רשות. השני כשבטל רשותו מה דינו עמהם ומה דינם עמו. ואם יש חלוק בין אחד ששכח ולא עירב לשנים ששכחו ולא עירבו. השלישי נתינת רשות זו אם צריך שתהא מבעוד יום או אף משחשכה. הרביעי אם יש שום צד אחר שבטל רשותו שיהא חוזר ואוסר. החמישי שכנים שהיו שותפים בדבר מאכל אם צריכים שתוף אחר אם לאו. השישי על אי זה צד נקראו בתי החצר חלוקי׳ זה מזה שיהו צריכי׳ לערב וכן הדרים בתוכה על איזה צד נקראו חלוקים זה מזה שיהו צריכים לערב. השביעי בענין על אי זה צד סומכין על עירוב במקום שתוף ועל אי זה אין סומכין וכן חצרות שעירבו מזו לזו אם נחשבו כחצר אחת להפקיע הכשר המבוי מצד שאין כאן חצרות פתוחות בתוכו אם לאו. השמיני בשתי חצרות זו לפנים מזו אי זו אוסרת על חברתה ועל אי זה צד. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

9 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו ר״ל לטלטל מביתו לחצר אפי׳ עירב או אפילו בטל רשותו לישראל שאין עירוב או בטול רשות מועיל בעכו״ם כלל ואינו כלום עד שישכור ממנו רשותו. ופרשו הטעם בגמרא שדירת עכו״ם אינו קרויה דירה שתאסור מן הדין ולא אסרוה אלא כדי שלא ירגיל דירתו עמו וילמד ממעשיו ואלו היה עירוב או בטול רשות מועיל בה לא הועלנו כלום אבל כשהצרכנוהו לשכור ממנו אף העכו״ם לבו נוקפו מה ענין לזה בשכירות ביתי ואינו בא לדור עמי וכן שדירתו שכירתו מספקת ששוכר שכירות קלושה שהעכו״ם נשאר בביתו ומשתמש בו ושאינו רוצה לטלטל בחצר בלא שכירות מקומו הלא דבר הוא ואף הוא חושש לכשפים ונמנע ואינו משכיר ומתוך כך יתרחק ישראל משכונתו עד שלא יתערב זר בתוכם.

10 או עם מי שאינו מודה בעירוב שכל שאינו מודה בעירוב הרי הוא כעכו״ם לענין זה ופרשו בפרק שלישי לא: שאינו מודה בעירוב פירושו על הכותי ואעפ״י שהכותיים משמרים את השבת הם ומשומד משמר שבתו בשוק נותן רשות ומבטל רשות. אין זה כלום שישראל מכל מקום כל שאין מחלל שבתו בפרהסיא מודה הוא בעירוב והרי הוא בכלל ישראל לענין תקון עירוב אבל כותי אעפ״י שמשמר את השבת אינו מודה בעירוב והרי הוא לענין זה כעכו״ם ועוד שאף הוא ראוי לגזור עליו שלא ילמד ישראל ממעשיו מה שאין כן במשומד בצנעה שמתחבא בעבירותיו מישראל ולא עוד אלא שאף לדעת האומר גרי אמת הן הדין בהם כן. ושמא תאמר לפי דרכך למדנו שהכותיים מימות המשנה נעשו כעכו״ם שלא לבטל רשות ושלא ליתן רשות והלא בראשון של חולין ו. אמרו שלא היה כן עד זמן רב אמי ורב אסי וכמו שאמרו שם לא זזו משם עד שעשאום עכו״ם גמורים. ופרשו מאי עכו״ם גמורים ליתן רשות ולבטל רשות. פרשו בתוספות שלדעת רבן גמליאל נאמרה וכשם שנחלק רבן גמליאל בצדוקי והוא ישראל שנהפך למינות לומר שנותן רשות ומבטל רשות כמו שיתבאר כך היה חולק בכותי הואיל וגרי אמת הן אעפ״י שאין מודים בתורת עירוב ושהצדוקי מודה בעירוב ואעפ״י שקצת מפרשי׳ כתבו שאף הצדוקי אינו מודה בעירוב ושאף גדולי המחברים נראה שהסכימו בו ושהדעת מכרעת כן שהרי בכללם כופרים בתורה שבעל פה הם אין הדברי׳ נראין מסוגיית הגמרא שאם כן כשאמרו בפרק שלישי לא: מאן אינו מודה בעירוב כותי. היה לו לומר כותי וצדוקי. ועוד שהרי בגמרא אמרו צדוקי מאן דכר שמיה ואם כדבריהם הרי נכלל במי שאינו מודה בעירוב. אלא ודאי מודה בעירוב הוא הואיל ומשמרים את השבת הם שהרי כתו׳ בתורה. ומתוך כך לתנא קמא נותן רשות מה שאין כן בכותי. ולר׳ אליעזר בן יעקב שאמרו עליו בגמרא חסורי מחסרא וכו׳ שהוא אומר על הצדוקי שהוא כעכו״ם וכל שכן כותי ורבן גמליאל נחלק בצדוקי והוא הדין לכותי אחר שגרי אמת הם ומתחלה נהגו העם כרבן גמליאל עד שבימי רב אמי ורב אסי נתפרסם ענינם ועשאום כעכו״ם גמורים ואם תאמ׳ לרבן גמליאל היה לו ללמדנו בכותי וכל שכן בצדוקי. מעשה שהיה כך היה. וגדולי הרבנים שפירשו לדעת רבן גמליאל שהכותי כעכו״ם ומטעם גרי אריות הם שמא לא הרגישו בקושיא זו. ומכל מקום לענין פסק עכו״ם וכותי וצדוקי וישראל משומד לחלל שבת בפרהסיא כלם אוסרי׳ ואין להם תקנה בעירוב ושלשה מהם ר״ל עכו״ם וכותי ומשומד אין להם תקון אף בנתינת רשות ובטול רשות אבל צדוקי גדולי המחברים וגדולי המפרשים הסכימו שנותן רשות ומבטל רשות אעפ״י שאינו בכלל עירוב וכן אעפ״י שלדעת קצת אינו מודה בעירוב שאעפ״י שנעשה מין אינו עובד עבודה זרה וכל ישראל שאינו עובד עבודה זרה ולא מחלל שבת בפרהסיא נותן רשות ומבטל רשות וכן דעת רוב מפרשי׳ אעפ״י שיש מפקפקים בה. ויש כת אחרת קרוייה ביתוסים ואף לדעת גדולי המחברים דינה כצדוקי ליתן רשות ולבטלו אבל גדולי המפרשי׳ פסקו שאינו מבטל וכמו שאמרו צדוקי וביתוסי אוסרין עלינו ולא ראינו שנחלק רבן גמליאל אלא בצדוקי. ואם תאמר מה בין זה לזה אף הם פרשו הטעם שהצדוקים היו מתיראין מן הפרושים שלא לחלל כל כך וכמה שאמרו במסכת נדה לג: אעפ״י שצדוקיות אנו מתיראות אנו מן החכמים וכן נראה בראשון של יומא יט: אבל ביתוסים הרי הם לענין זה כעכו״ם גמורים ויש לפקפק ואף בצדוקי אחר שנתפרסם ענינו אלא שלראשוני׳ שומעין. וגר תושב הרי הוא בכלל העכו״ם לענין זה כמו שביארנו באחרון של עבודה זרה. והוא שאמרו בתלמוד המערב גר תושב ועבד תושב ומשומד בגלוי פנים הרי הוא כעכו״ם לכל דבר שבעירוב.

11 וישראל זה שהעכו״ם אוסר עליו לדעת תנא קמא אפי׳ לא היה בחצר אלא ישראל אחד ובא ר׳ אליעזר בן יעקב לחלוק על זו לומר שאין העכו״ם אוסר על הישראל עד שיהו שני ישראלים שם שיהיו דרים בשני בתים עד שיאסרו זה על זה ויצטרכו לעירוב ולא יועיל עירובם עד שישכרו רשותו של עכו״ם שמאחר שדירת עכו״ם אינה דירה ואינה אוסרת מן הדין לא אסרוה אלא להרחיק ישראל ממנו. אם אין שם אלא ישראל אחד או כמה בבית אחד אין צריכים הרחקה שמאחר שהעכו״ם חשוד על שפיכות דמים ואינו רואה בחצר רבוי אכלוסין של ישראל מתירא הוא הימנו ויוצא לו משם ואעפ״י שאנו רואין אותו מתעכב לשם. מילתא דלא שכיחא היא ולא עבדו בה רבנן תקנתא ואפי׳ היו הרבה בבית א׳ אין העכו״ם אוסר שאין יראת העכו״ם מצויה אלא בחלוק בתים ואם היו שם שני בתים של ישראלים ולא היה אלא אחד בכל בית הרי זה אוסר שיראתו מצויה וסבור הוא שהאכלוסים לפי מנין הבתים והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב. ופרשו בה בגמרא לא סוף דבר. נהגו העם כר׳ אליעזר בן יעקב עד שנאמר אורויי לא מורינן וכל שכן דבפרקא לא דרשינן. וכן לא סוף דבר מנהג כר׳ אליעזר בן יעקב עד שנאמר בפרקא לא דרשינן אבל אורויי מורינן אלא הלכה גמורה ואפי׳ בפרקא נמי דרשינן ומכל מקום כל מקום שהעכו״ם אוסר צריך שתדע אם דוקא כשהוא דר בביתו של עצמו או של עכו״ם אחר או אפי׳ כשישראל משכיר לו בית בחצרו ודבר זה ראיתי בו מחלקת גדולה לגדולי הדורות שלפנינו מהם שאסרו ונראה להם סעד מתלמוד המערב שבפרק חלון שאמרו שם אית תנאי תני הקוסטיר אוסר מיד ואכסניא לאחר שלשים ואית תנאי תני הקוסטיר אוסר לאחר שלשים ואכסניא אינה אוסרת לעולם מאן דמר הקוסטור אוסר מיד ברגיל ואכסניא לאחר שלשים בשאינו רגיל מאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים בהלין דעלו ברשו ואכסניא אינה אוסרת לעולם בהלין דעלין בלא רשו. ונמצא אף לדעת זה שכל שנכנס שם העכו״ם בלא רשות אינו אוסר הא כל שנכנס ברשות אף בבית ישראל לדעת זה אוסר וכל שכן בשוכר. ומכל מקום גדולי קאטאלונייאה התירוה על ידי מעשה אף בשוכר וממה שאמרו בתוספתא המשכיר ביתו לעכו״ם אינו אוסר עליו אדעתא דאסר עליה לא אוגר ליה אלמא לא אמרוה אלא בדר בביתו של עצמו או של חברו עכו״ם אבל בשל ישראל אפי׳ השכיר לו אינו אוסר שלא השכירו על דעת שיאסור לישראל ואין צריך לומר בהשאילו או שנכנס מעצמו. ואעפ״י שמתלמוד המערב שהזכרנו נראה שכל שנכנס ברשות אוסר יש לסמוך על התוספתא שהלכה כדברי המיקל בעירוב ועוד שהרי הטעם משום דעכו״ם לא מוגר ונפיק ישראל ובשל ישראל אין בו טעם שהרי מכל מקום משכירו הוא לו לעשות בו כרצונו. ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו בפרק זה יפה עשיתם ששכרתם כיון דמצי מסלק ליה. ופרשו גדולי הרבנים מצי מסלק ליה בתוך זמנו. ואם כן כל שנהגו לסלקו אפי׳ לדירת עצמו או למכירה אפי׳ מתורת דיניהם הרי הוא כמסולק עוד ועוד שמאחר שכופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה וכו׳ כל שכן שכופין שלא להשכיר לעכו״ם האוסר עליהם ואפי׳ מחשש נזקים וכמו שאמרו אריא ארבעת לי אמצראי וכל שכן במקום שיש לחוש להיות התינוקות למדים ממעשיו. ומכל אלו יראה שהדין עם השכנים למחות ואין שכירותו כלום. ועוד שהרי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכיון דאסור הוא אף בדיננו יכול לסלקו ואעפ״י שלא נאמר אלא בארץ כמו שביארנו במקומו מכל מקום מכוער הדבר להכניס עכו״ם בחצרו של ישראל ואף העכו״ם סבור בה שהוא אסור לנו ומסתלק. ועוד שכל זה דבר שאינו מצוי ואין לחוש בו. ומכל אלו הראיות הותר הדבר על ידי מעשה אלא שהתוספתא עיקר ושאר הדברים סעד לה. ומ״מ היה שם מי שסבור להתיר מפני שהיה לעכו״ם איצטבא על פתחו וממה שאמרו אחד מבני מבוי שעשה רקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי וכפי מה שפרשו קצת גאונים ברקה שהיא אצטבא ולא כפי׳ גדולי הרבנים שפרשוה פתח קטן ומכל מקום קבלו תשובתם ממה שאמרו בתלמוד המערב אין תורת חצר לעכו״ם ואין תורת רקה לעכו״ם וכן אמרו מי שיש לו רקה לפני פתחו בישראל אינו אוסר זבעכו״ם אוסר:

12 ונשוב לביאור משנתנו. אמ׳ רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם ואמ׳ לנו אבא מהרו והוציאו כלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם. ופירוש הדברים שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו כעכו״ם ונותן רשות ומבטל רשות ואינו צריך לשכור שכל מי שהוא צריך להשכיר משהשכיר אינו יכול לחזור בו עד שיחזור ויאסור אבל המבטל רשות או הנותן רשות אם חזר וטלטל משקדש היום ברשותו במזיד קודם שהחזיקו הם באותו בטול רשות בהוצאת כליהם לחצר או למבוי אחר שקדש היום הרי זה אוסר עליהם שהרי לא עמד בבטולו וכן אם בטל דבורו אף בדבור בעלמא ואם בשוגג הוציא אינו אוסר ואפי׳ על ידי מעשה שהרי מכל מקום עמד בבטולו ואם קדמו והחזיקו אפי׳ חזר והוציא במזיד אינו אוסר עליהם ומאחר שהיה רבן גמליאל סובר שהצדוקי אינו העכו״ם כעכו״ם ונותן רשות ומבטל רשות העיד על צדוקי שהיה דר עמהם במבוי ובטל רשותו מערב שבת ואמ׳ להם אביו מהרו והוציאו כליכם למבוי כשיקדש היום כדי שלא יקדים הצדוקי ויוציא ויאסור והרי הקדמתכם בהוצאה כעין חזקה לקנות בה שלא יוכל לחזור ואעפ״י שאינה חזקה גמורה במבוי הקלו. ומכל מקום צריך שתהא משקדש היום שחזקה שמבעוד יום אין לה היכר.

13 ור׳ יהודה אומרה בלשון אחרת משמו של רבן גמליאל והוא שהיה ר׳ יהודה סובר על רבן גמליאל שידון את הצדוקי כעכו״ם להצריך שכירות מקום ואף הוא סבור עליו שהשכירות בשבת אסור ואמר להם מהרו ועשו צרכיכם במבוי כלומר שתשכרו את המקום מבעוד יום והוא שאמר עד שלא יוציא וכו׳ ופירשו בגמרא עד שלא יצא היום ר״ל יום ששי ויקדש היום שאחר כן אין השכירות כלום. ומכל מקום לענין פסק כבר ביארנו שהצדוקי אינו כעכו״ם וכלשון ראשון שהוצרכו להקדים בהוצאת כליהם משקדש היום ואף לדעת המפקפק לדונו כעכו״ם וצריך לשכירות מקום אין הכרח כשכירות מבעוד יום אלא שוכרין אף בשבת כמו שיתבאר:

14 זהו ביאור המשנה ופסק שלה נתברר מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: